חמישה משפטנים מציגים: כך היה נראה בית המשפט בעולם מושלם

3 בינואר 2011

פורסם בעיתון דה-מרקר, מאת הילה רז, 2 לינואר, 2011

 

בסיומה של עוד שנה עמוסה וסוערת שעברה על מערכת המשפט בישראל, ולקראת פתיחתה של שנה חדשה, עמוסה לא פחות, אין זמן טוב יותר לחשוב על החזון האוטופי של בית משפט נטול חסרונות ופגמים.

שאלה אחת פתוחה הצבנו בפני חמישה משפטנים: "מהו בית המשפט האידיאלי שלך?" - שאלה שהזמינה את המשיבים לחשוב, לפשפש בזיכרון או להיסחף עם הדמיון. המשפטנים השיבו על השאלה בהתבסס על היכרותם המעמיקה עם בתי משפט ישראליים וזרים. הם בחרו שלא להתייחס לעניינים גשמיים כמו קיצור זמני ההמתנה לדיונים ושיפור רמת התחזוקה או המזנונים, וגם לא למשאלות שאמורות להיות ברורות מאליהן, כמו שכל שופט הדן בתיק יכיר את עובדות המקרה שהובא לפניו.

כל אחד מהמשפטנים שכתבו כאן מגיע ממגזר משפטי אחר. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה עשה את הקריירה שלו בעיקר בין כותלי האקדמיה כמומחה לדיני תאגידים. בית המשפט האידיאלי שלו "שומר על איפוק בהערכת ערך עצמו". לעומתו, עו"ד יובל אלבשן מתייצב מדי יום לצד האוכלוסיות המוחלשות ביותר, שידן אינה משגת לממן סיוע משפטי. בבית המשפט האידיאלי שלו, "היעילות נדחית מפני השאיפה לעשיית צדק". עו"ד מוריאל מטלון, השותף המנהל במשרד גורניצקי ושות', מייצג בעיקר אילי הון בסכסוכים מסחריים ומבקש לחזור לימים שבהם שלטה הוודאות.

עו"ד אביגדור פלדמן, מהסנגורים המובילים בישראל, מייצג את הנשיא לשעבר משה קצב שהורשע ביום חמישי בעבירות אונס ומעשים מגונים. בית המשפט האידיאלי שלו מחזיר אותו לימים שבהם לשופטי העליון היה די זמן וסבלנות להקשיב גם לעותר כבד פה ובלתי מיוצג. פרופ' ניבה אלקין-קורן היא דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומומחית למשפט וטכנולוגיה. בבית המשפט שלה, השופט מאזין לבעלי הדין ולא רק מנהל תיקים.

שיטת המשפט הישראלית מעניקה מעמד מרכזי לשופט שמוסמך להשלים את החסר אם התגלה חוסר בחקיקה. בנוסף, כפי שמסביר פרופ' אהרן ברק בספרו "מבחר כתבים", "בסמכות השופט ליצור נורמות חדשות באמצעות הלכות שיפוטיות שאינן פרשנות של דיו חקוק". מעמדותיהם של המשפטנים שכתבו מתברר כי משנה זו מעוררת זעם ושאיפה לבית משפט ודאי יותר ופרשני פחות. בית המשפט האידיאלי שלהם מגן על החלשים, אך עושה זאת בדרכים ארציות.

 

פרופ' ניבה אלקין-קורן

"השופט היושב לדין צריך שיהיה קודם כל אדם"

במשך שנים סיפק אמון הציבור בבתי המשפט בסיס איתן לתחושת השייכות וההזדהות של רבים עם המדינה ומוסדותיה. האמונה בשלטון החוק איפשרה לגשר על פני שסעים חברתיים, כלכליים ואידיאולוגיים, ושלטון החוק היה לדבק המחבר את היחיד לאזרחותו.

בשנים האחרונות נסדק אמון הציבור בבתי המשפט. יעידו על כך סקרי דעת הקהל, התלהמותם של פוליטיקאים ואנשי ציבור כנגד בתי המשפט וכמובן האלימות הפיסית כלפי שופטים. ההסברים שניתנו לכך רבים: יש הרואים בירידה במעמדם של בתי המשפט חלק ממגמת השחיקה במעמדם של כלל המוסדות הדמוקרטיים בעידן הפוסט-מודרני. אחרים רואים את הגורם לשינוי במהפכת התקשורת, שקירבה את צופי הטלוויזיה והגולשים באינטרנט לשופטים ולבית המשפט ותרמה לניפוץ האתוס של השופט המורם מעם. ואולי השחיקה באמון הציבור נובעת ממעורבותם הגדלה והולכת של בתי משפט בישראל בהחלטות ערכיות.

בית המשפט הוא מרחב של שיח שהשופט משמש בו מאזין ודובר. בית המשפט האידיאלי שלי הוא זה שבו השופט היושב לדין צריך שיהיה קודם כל אדם: אדם המאזין לבעלי הדין ולא רק מנהל את התיקים המובאים בפניו; אדם הרואה את בעלי הדין מתוך כבוד לאחרותם ומתוך קשב למצוקתם.

שליחותו של השופט היושב בדין אינה מצטמצמת רק לתפקידו כמאזין הפוסק את פסיקתו לאחר ששמע את הצדדים - עליו גם להכיר בחובתו לשכנע. לא די בסמכות ובכוח שניתנו לשופט להכריע בסכסוכים על פי דין. בבית המשפט האידיאלי, פסק הדין צריך לזכות בלגיטימיות, גם בקרב מי שהפסיד במערכה המשפטית. עוצמת השכנוע של ההכרעה השיפוטית נובעת גם מהבנת השלכותיה של העשייה השיפוטית על עיצוב מדיניות בתחומים שונים.

שופט הפוסק על פי חוק, ממקום של צניעות ומתוך ראייה משפטית רחבה, יוכל לסייע לכולנו - הבאים בפניו, הלומדים וחוקרים את פסקי הדין, וגם הציבור הרחב המסתפק בדיווחים על הכרעת הדין בעיתונות - לחדש את בריתנו עם שלטון החוק.

 

עו"ד יובל אלבשן

"השופטים מגלים צניעות ולא חוששים ממוקדי כוח"

איני איש מאמין, אבל אדם דתי אני. דתי היא דת הדמוקרטיה. כבן לדת הדמוקרטיה, עבורי שלטון החוק הוא קדוש, זכויות האדם הן נורמה עליונה ובית התפילה שלי מלא בכבוד האדם באשר הוא אדם. גם אני מודע להבדל בין האוטופיה לבין המציאות, ולמרות זאת איני מפסיק להאמין בצדקת השיטה ובאפשרות לתקן את פגמיה. משום כך אני נושא עיני למקום שאמור להיות המקום הקרוב ביותר למימוש אותה אוטופיה של עשיית צדק וכיבוד האדם - בית המשפט.

בית המשפט שלי אמור להיות עיר מקלט לכל דורשי הצדק ונצרכיו. מקום שבו קורבנות השיטה המותשים יוכלו לקבל את יומם ולהסדיר את נשימותיהם, ולו לשעה קלה. בבית המשפט שלי גם קולותיהם של המושתקים נשמעים, ובניגוד למה שקורה מחוץ לאולם, הם לא מהוסים על ידי קולותיהם הרמים של בעלי השררה, הקשרים והכוח. בבית המשפט שלי לא רק נשואי פנים מקבלים יחס של יראה מהשופט, אלא כל הבאים לפניו ובמיוחד אלה הלא-מיוצגים. בבית המשפט שלי שוויון בפני החוק אינו רק ציטוט להתקשט בו בפסקי דין, אלא מציאות חיים נשאפת של שופטים שמודעים לתפקידם כמחנכים.

בבית המשפט שלי אין מוותרים על השאיפה לעשות צדק. היעילות חשובה אך היא נדחית מפני השאיפה הזו. בית המשפט שלי אינו חלק מתעשיית המשפט שהתפתחה פה בעשור האחרון, תעשייה שנמדדת רק בכמויות פסקי הדין שמנפקים פקידי המשפט שיושבים על הכס או במספר הפיגורים שהם צוברים. בבית המשפט שלי הם נבחנים גם במהות קביעותיהם ובצדק שהם עשו במקרה שעמד לפניהם.

בבית המשפט שלי אף שהשופטים מגלים צניעות ואינם ששים להכריע, הם לא חוששים להתעמת עם מוקדי הכוח, גם אם ברור להם שהכרעתם תעורר סערה בקרב אלה שהתרגלו להיות הצודקים היחידים וגם אם אותם מוקדים יבואו אתם חשבון בשל כך. בבית המשפט שלי צניעות השופטים באה לידי ביטוי גם בהתנהלותם האישית. שופטיו לא מעזים לנהוג באופן שונה ממה שהם דורשים מרשויות אחרות.

מי כמוני, שחי את מרבית חייו המקצועיים כעורך דין קהילתי בחדרים האחוריים של החברה הישראלית, מצטער לדעת שאוטופיה זאת מתרחקת כל הזמן ממציאות חיינו, אבל אני עודני מאמין. אין לי ברירה, שהרי זו דתי.

 

עו"ד מוריאל מטלון

"ידה של הוודאות שנעלמה תשוב להיות על העליונה"
בישראל 2011 הכל מתחיל ונגמר בבית המשפט. ברצותו יניע את הכלכלה והממשל, וברצותו יעצרם. לפיכך בית המשפט שלי משול לרכב שטח בעל ארבעה "גלגלי הנעה": שיבה למחוזות המשפט, חזרת הוודאות, דיבור קצר והנעה יעילה. כך תשיב לעצמה המערכת את אמון הציבור.

ראשית, השיבה למחוזות המשפט: תפישת "הכל שפיט" מעמיסה על בית המשפט את ניהול המדינה ושולחת אותו למחוזות זרים. אם בית המשפט כשיר להכריע בעניינים מדיניים ופוליטיים ולמלא את שהכנסת החסירה ואת שהממשלה כשלה לשקול, מתבקש כי הרכבו ישקף את רצון העם ועל כן יבקשו מוקדי הכוח הפוליטיים לשים ידם עליו. בבית המשפט האידיאלי ישובו השופטים להכריע בסכסוכים במקום לקבוע מדיניות.

גלגל ההנעה השני דורש ודאות. עולם העסקים, שבלעדיו נהיה נידונים לשממה, מבקש להקטין סיכונים ולהגדיל ודאות. ואילו חסידי האקטיביזם, בחפשם צדק אולטימטיבי, מזכירים את דברי המפטי דמפטי מ"הרפתקות אליס בארץ הפלאות": "כשאני משתמש במלה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר". שואלת אליס: "האם אתה יכול לכפות על מלים מובנים כל כך רבים ושונים?". "השאלה היא", ענה המפטי דמפטי, "מי כאן האדון - זה הכל".

פעם חוזה היה חוזה ומלה היתה מלה. כיום השתחררנו מכך. פרויקטים שעשויים לשנות את תשתית המדינה נתקעים בהמתנה לפסיקה, והמשפטנים מתקשים להבטיח ללקוחות כי מה שכתוב הוא שיהיה, תוך הגדלת הסיכון למשקיע. בביהמ"ש האידיאלי תשוב ידה של הוודאות שנעלמה להיות על העליונה.

שלישית: שפה ברורה, קצרה ומהירה. משנה לשנה נהפכים פסקי הדין לארוכים יותר בעוד שפת העם תובעת דיבור קצר ולעניין. שפת המשפט התנתקה משפת הנשפטים והיא כמו נכתבת ליחידי סגולה. בבית המשפט האידיאלי פסקי הדין יהיו קצרים וענייניים וייכתבו בשפה המכוונת למתדיינים.

ולבסוף הנעה יעילה של טחנות הצדק. הסחבת גורמת עינוי דין למתדיינים ושמה שלשלאות על גלגלי הכלכלה. בביהמ"ש האידיאלי יוגדל מספר השופטים, ישיבות ייקבעו ברצף וייעשה שימוש גובר בגישור ובבוררות. יש לנו אמון רב בשופטים. בידם הכוח לשנות. תנו לנו משפט חדש וניוושע.

 

עו"ד אביגדור פלדמן

"משק כנפי המלאכים נשמע מלמעלה"
בית המשפט האידיאלי שלי שכן במגרש הרוסים, מעל חצר הכמרים וחבלי הכביסה שנשאו את תחתוניהם הארוכים, המתנפנפים ברוח, של פרחי הכמורה מהכנסייה הרוסית. באולם שרר חום שהגיע מתנורי חשמל שפוזרו בו, וחצה אותו שולחן סנגורים מעץ שבהק בחום טוב ושופע חסד. בדוכן השופטים ישבו השופט חיים כהן, השופט לנדוי והשופט אשר. לאותו יום נקבע בג"ץ שלי, כנראה בעניין הפקעה של מקרקעין לטובת "אדמות מדינה". השנה היתה סוף שנות ה-70, והענק המחסל של "אדמות מדינה" היה עדיין בתחילת דרכו ודרך בזהירות בין היישובים הפלסטיניים בשטחים.

עד שהגיע תורי לטעון נקבעו כמה בג"צים קטנים כדי לאפשר את שמיעת העתירה בנחת. אחת העתירות, נדמה לי שטענה לאיזה קיפוח של חקלאי במכסה מסוימת. העותר לא היה מיוצג והיה כבד פה. השופט חיים כהן הזמין אותו משורות הקהל לספסל הפרקליטים. כשהחל לטעון היו מילותיו כבדות ולשונו מלעלעת. תתקרב אלינו, אמר השופט לנדוי וליווה את דבריו בתנועת יד מזמינה. העותר חצה את שולחן הפרקליטים וחדר לשטח ההפקר שבין הסנגוריה לשופטים. מזכיר בית המשפט שמריהו כהן זיכרונו לברכה, כותל המזרח של כל עורך דין, ביקש אינסטינקטיבית להרחיק אותו מהשטח הממוקש הזה, אך נעצר בתנועת יד של השופט חיים כהן.
האיש דיבר במלים כבדות כמו עקבות נעלי עבודה בבוץ, והשופטים הקשיבו בסבלנות. מדי פעם חזרו השופט כהן או לנדוי על מילות העותר, שנדמו לבולבוסים שהוצאו מן האדמה, והחליפו אותם במלים משפטיות מצוחצחות. כשסיים את טיעונו פנה השופט לנדוי לנציג הפרקליטות, אולי היתה זו נשיאת בית המשפט כיום דורית ביניש, שהיתה פרקליטה יפה וסמוקת לחיים, או אולי היה זה מישאל חשין חם המזג. "האיש צודק", אמר השופט, "הוא זכאי לסעד אותו הוא מבקש". הפרקליטה נאלמה דום ודיפדפה בבהילות בתצהירים שהיו בתיקה. לבסוף אמרה: "אדוני צודק, הוא זכאי לסעד המבוקש", ומשק כנפי המלאכים נשמע מלמעלה.

 

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה

"בית משפט השומר על איפוק בהערכת ערך עצמו"
לפני שנים רבות, בימי הוד קיסרותו היילה סילאסי הראשון באתיופיה, נקלעתי למדינתו לסיור ממושך והזדמן לי לתהות על סדרי השלטון והמשפט במדינתו. כמו אביו הקדמון שלמה מלך ישראל, נהג הקיסר לשבת בדין יום-יום ולעשות משפט.

עבודתו השיפוטית של הקיסר התמצתה בדיון ובהכרעה בערעורים על החלטות בית המשפט העליון של אתיופיה, שנוסד זה לא מכבר. הקיסר רודף צדק היה, ונהג להתעניין בכל מה שחשב שיוכל לסייע לו. הוא ביקש עדויות על אופיים של הצדדים, על התנהלותם בנושאים שנראו לו משמעותיים, וכך, לאחר שקלא וטריא כמיטב הבנתו הקיסרית, חרץ את הדין.

הזדמן לי לשוחח אז עם מומחה אמריקאי שעמד בראש הפקולטה הקיסרית ללימודי משפט, ושהופקד על התאמת שיטת המשפט של אתיופיה לצורכי החיים המודרניים. לדבריו, בתי המשפט במדינה החלו לטוות רשת של תקדימים ולייצר יש מאין שפה משפטית חדשה. אך בהגיע תורם של תקדימים אלה להיבחן במבחנם הסופי, היו מתקשים לצלוח אותו. החלטותיו הסופיות של סילאסי היו לעתים קרובות פורמות אותם מן המארג המשפטי, ומציבות במקומם עקרונות של צדק קיסרי.

בית המשפט האידיאלי שלי הוא בית משפט המניח לשיטת המשפט להתפתח מעצמה ואינו נוטל דוגמה מן הקיסר המת. בית משפט זה אינו ממהר להמיר את כלליו החדים, הברורים והבהירים של הדין בעקרונות עמומים של צדק, יהיו נשגבים ככל שיהיו. זהו בית משפט הנאלץ להכיר, במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, גם בחשיבותם של עקרונות פתוחים, כמו "תום לב", "סבירות", "הגינות" ו"דרך מקובלת", אך מגביל בהגבלות חמורות, שלא כנהוג אצלנו, את נטייתו לעשות בהם שימוש למקרים בודדים שבהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק.

זהו בית משפט המכבד זכויות קניין; האוכף הבטחות; המאפשר לצדדים לתכנן את מהלכיהם ולשמור חוק; המפרש עבירות פליליות פירוש דווקני וצר; השומר על איפוק בהערכת ערך עצמו כשומר החותם של הטוב הציבורי; הממעט במליצות נבובות; המותיר את הפיוט לפייטנים; והעושה משפט.